הציונות שאחרי הציונות

בספרו "הציונות שאחרי הציונות" מתמודד אליעזר שביד עם סוגיית מקומה של הציונות כיום, סוגיה שמתחולל סביבה מאבק רעיוני, אשר לטענתו "פרץ אפילו את הגדרים הרחבים ביותר של ההסכמה הציונית המקובלת על ימין ושמאל". שביד מתמקד בתגובה על הביקורת הפוסט-ציונית, שאותה הוא משייך למסגרת הכללית של "העידן הפוסט-מודרני". כבר בהקדמה לספרו מצהיר שביד כי הוא מאמין שהגשמת הרעיון הציוני טרם התמצתה. לדבריו, מדינת ישראל רחוקה מן ההתבססות ומן ההתגבשות הנחוצות לה כמדינה בעלת זהות יהודית המסוגלת להשתלב בסביבתה תוך שמירת ייחודה וייעודה – לקיים, לאחד ולהגדיר את העם היהודי. הוא מציין עוד כי "רק הסכמה יהודית-ציונית המיושמת במדיניות מעשית בכל מישורי הפעילות – המדינית, הכלכלית, החברתית, התרבותית והחינוכית, תוכל לערוב לכך שהחברה הישראלית תצא מן המאבק הפנימי והחיצוני שהיא שרויה בו בשלום". שביד מייחד חלק נכבד מספרו לתחום החינוך. בפתח דבריו בנושא זה הוא טוען כי בחינוך היהודי בישראל שוררים כיום נתק וניכור בין הפלגים השונים, שכן מצד אחד החינוך החרדי והחינוך הדתי-האורתודוקסי משגשגים מבחינת היקפם אך נוטים להסתגרות מפני התרבות הרוחנית הסובבת, ומצד אחר החינוך הישראלי ה"חילוני" מנתק את עצמו בהדרגה לא רק מן המקורות היהודיים המסורתיים אלא גם מן המקורות של התרבות העברית ההומניסטית, שנוצרו במסגרת הציונות לפני הקמת המדינה.