בצל המלחמה ההיא

הלה ביידר נולדה בשנת 1933, למשפחה יהודית מסועפת, רבת קרובים. אביה - אברהם ביידר, ואמה - פסיה הוניגמן, חיו בוורשה, אבא החזיק סדנת חייטות ואמא חנות פרוות. גם הוריהם חיו בוורשה, וכן דודים ודודות. עד גיל שש וחצי היתה זו ילדות מאושרת, מוגנת ושמחה.

בספטמבר 1939 פרצה המלחמה והחיים התהפכו. לאחר תקופת ההפצצות הקימו הגרמנים את הגטו בווארשה, והמשפחה הצעירה - ההורים, הלה ואחיה הקטן שלמה - עברו לשם. הילדה ראתה ולא שכחה את מראות האימים בגטו. הם חיים בה עד היום - בצד זיכרונותיה העשירים על בית ילדותה, על סביה, על אביה שהחליט לברוח מוורשה בעוד מועד ולמצוא מפלט למשפחתו, ומאז אבדו עקבותיו.

אמה, לא מוותרת ולא נכנעת, ברחה מהגטו עם ילדיה, ויצאה לדרך-נדודים רבת תלאות. בדרכם לעומק רוסיה מצאו בית־מסתור באוקראינה, ולאחר השחרור הרחיקו עד אוזבקיסטאן בעקבות האב. עם תום המלחמה חזרו לפולין. את אבא לא מצאו.

דרך חדשה נפתחה: מבית הילדים במסגרת ה״קואורדינציה״ בלודז׳ אל מחנות העקורים בגרמניה, ומשם עד מחנות קפריסין. רק בשנת 1947 הגיעה הלה עם קבוצתה - "גאולים״ - לקיבוץ גן שמואל. כאן גדלו הילדים, מכאן יצאו לצבא, ולכאן חזרו לבנות את חייהם מחדש.

בכוח-זכרון ובכושר-ביטוי מספרת הלה את זיכרונותיה, כשבמרכזם דמות אמה, ששמרה על ילדיה, לא ויתרה ולא נכנעה, וזכתה להגיע עמם לישראל ולראותם בבגרותם.