ויטקה לוחמת לחיים

"התעוזה לגעת באש זוהי אולי התכונה החשובה ביותר שלה" כותב מיכאל קובנר על אמו ויטקה קמפנר-קובנר (1920-2012) בספר שלפנינו. ספר זה מספר את סיפור חייה של ויטקה קובנר, מילדותה ומנעוריה המאושרים בקאליש, עיר הולדתה בפולין, דרך מאבקה במלחמת העולם השנייה, בהיותה הראשונה לצאת מגטו וילנה ולפוצץ רכבת גרמנית, לפקד על הסיירת של גדוד הפרטיזנים ביערות רודניקי, להיות בין מובילי "הבריחה" - העלאת שארית הפליטה לארץ ישראל - ופעולות הנקם ועד ל-66 שנותיה בארץ ובקיבוץ עין החורש. בקיבוץ זכתה להקים משפחה ובית אוהב עם בעלה אבא קובנר ועם ילדיה, ולפתח דרך פסיכולוגית ייחודית, לאור תורתו של המורה ד"ר שטרן. בספר מובאים מכתבים שכתב לה אבא קובנר, בתקופה ששכבה חולה בשחפת, דברים שכתבו עליה חברים וחברות לדרך וכן מכתבים שויטקה כתבה לבנה. מכתבים אלה מבטאים אהבה וחום, מחשבות על הווייתו של עולם, על משפחה, קיבוץ ומדינה, על מלחמה ושלום, על אומנות וספרות ועל כל שאנושי הוא. בשער האחרון, מובאים דברי ילדיה, כותבת בתה שלומית: ..."מכל הסיפורים אני אוהבת איך בימים נוראים של מלחמה את נפרדת כשדפקו בדלת ביתך כבר היית לבושה, ארוזה ומוכנה נערה צעירה לא מסכימה לקבל השפלה אמרת להוריך היו שלום בינתיים ויצאת לדרך לא נודעת רק לא לשבת בחיבוק ידיים זה סיפור קטן שיש בו הכל משלך בחיים"...